מסלול חיי סבא רבא מיכאל

View Larger Map

חלק א' - סיפור חיי סבא מיכאל פעמוני

סבא רבא מיכאל פעמוני ז''ל נולד בתאריך 3.6.1913 ביום שלישי כ-ז' באייר, תרע''ג בוינה - עיר הבירה של אוסטריה. שמו הקודם בפולין היה מרצלי למשפחת נלקן. כשעלה לארץ בתאריך 5.3.1942 בתור חייל בצבא הפולני הוחלט לשנות את שמו ממרצלי(Marceli) למיכאל כי זה השם הקרוב ביותר למרצלי, ובנוסף את שם המשפחה מנלקן(Nelken) לפעמוני. לסבי היו 3 אחים ואחות קטנה, סבי היה האמצעי במשפחה. אביו, פנחס נלקן עסק בהפעלת מפעל שוקולד בוינה, אוסטריה. הוא נפטר בשנת 1941 כשהגרמנים הפציצו את מחנה העבודה בעיירה פלשוב. אמו, לאה נלקן הייתה עקרת בית כמו כל אם יהודיה שדאגה לצורכי המשפחה, נפטרה גם כן ב1941. סבי ושאר משפחתו חיו ברמת חיים גבוהה אשר כללה חיי חברה עם החברים הגויים והשכנים. מערכת היחסים עם השכנים של סבא וסבתא בצעירותם לא יכלה להיות טובה יותר ממנה, כל השכנים אהבו אותם מאוד, סבא גדל בסביבה עם גויים שאהבו את שכניהם היהודים. סבא כילד קטן הלך לגן ילדים ולבית-ספר יסודי כמו כל ילד אוסטרי ללא הבחנה אם הוא יהודי או נוצרי, אבל סבא ובני משפחתו תמיד חגגו את החגים היהודים, ואת בר המצווה שלו הוא חגג לפי המסורת היהודית שכללה הנחת תפילין בגיל 13 בדיוק. סבא במפגשים שנערכו בשבתות וחגים אצלנו בבית נהג לאחר כל ארוחה לשבת ולספר לכל בני המשפחה על סיפורי הילדות שלו, על תחביביו ועל הקשר החזק שהיה לו עם סבתא רבא שלי לוניה מתקופת היכרותם ועד היום. בתקופת החורף סבא עם משפחתו אשר חיכה לחופש הגדול מבית הספר שמח מאוד כאשר הודיעו לו שאת החופשה בקיץ הוא יעשה יחד עם כל בני משפחתו בערים המושלגים באוסטריה שכללה סקי שנמשך שבוע ימים שאותו הוא לא ישכח לעולם. סבי כשהיה בן 16 יחד עם משפחתו עבר מוינה שבאוסטריה לעיר קראקוב שבפולין, שם הוא מימש את תחביבו, חתירה בקיאקים והחלקה על הקרח, סבי אהב ספורט אתגרי. בצעירותו, סבא נהג לבקר ליד הבית במבנה ליד הכנסיה ובחצר היו צפרדעים קטנות מאבן, סבא היה מלטף אותם כשהיה עוד ילד קטן. 60 שנה לאחר מכן בעת ביקורו בקראקוב הוא הביט וליטף את אותם צפרדעים שליטף 60 שנה קודם. ההרגשה של סבא הייתה מצמררת שהחזירה אותו אחורה בזמן לתקופת הילדות הנהדרת שהייתה לו. בגיל 22 סבי הכיר את סבתי לוניה שהיתה בת 16, הם נפגשו לראשונה בעיר קראקוב ואהבו את חיי החברה אשר כללה יציאה למועדונים, תיאטרון, מסיבות ולצאת לסקי. באותו זמן הוא למד לבגרות בגימנסיה וסיים בהצלחה את הלימודים עם קבלת תעודת הבגרות. לאחר מכן סבא התחיל ללמוד רפואה באוניברסיטת יגלונסקה לצורך קבלת תואר רופא, הוא מאוד רצה להיות רופא ולעזור לאנשים, אבל כשפרצה מלחמת העולם השניה בשנת 1939 סבא נאלץ להפסיק את הלימודים באוניברסיטה(לאחר שנה שהוא למד). בשנת 1939 גרמניה פלשה לפולין וכבשה אותה, סבא, בני משפחתו וכל היהודים בפולין נאלצו לחיות תחת כיבוש אכזרי, רעב כבד ומגפות שנגרמו ע''י המשטר הנאצי האכזרי שהחליט להשמיד את היהודים באשר הם יהודים, מיד החליטו סבא וסבתא לוניה שהייתה חברה שלו בהתייעצות עם כל בני המשפחה להתחתן במהרה ולברוח לאזורים שמעבר לגבול בכדי להציל את חייהם, רק סבא וסבתא הצליחו לברוח דרך הגבול המזרחי לחבל סיביר שברוסיה. באותה תקופה בשנת 1939 הופצה שמועה בקרב כל היהודים בקראקוב שהגרמנים שולחים את כל הגברים למחנות המוות כך שבתוך פרק זמן קצר כל הגברים ובינהם משפחת סבי, אחיו ואביו לברוח ולהפרד מהנשים, מהילדים ומהאמאות שלהם אשר נשארו בקראקוב וע''י הגרמנים כל הנשים והילדים הוכנסו לגטו בקראקוב ושם הם מצאו את מותם(חוץ מסבא וסבתא שהצליחו לברוח לפני שהגרמנים תפסו אותם). כל הגברים אשר ברחו לעירה פלאשוב אשר הפכה למחנה עבודה שהושמד ע''י הגרמנים על כל תושביו שנשארו בחיים, במקום זה מתו כל אחיו ואביו של סבי, חלקם מקור, מרעב וממחלות והקשר עם סבי איתם נותק ולא ניתן היה לקבל מידע מה קורה איתם. סבא וסבתא הצליחו לברוח לחבל סיביר ששם הם עבדו בעבודות קשות כגון כריתת עצים. הם שרדו תחת קור של 30 מעלות מתחת לאפס, רעב קשה ומחלות תיפוס שהתפרצו תחת הקור. סבי נפטר בגיל 93 מזקנה בשנת 2007, בבית החולים ''קפלן'' בעיר רחובות עקב אירוע מוחי קל ונקבר בבית העלמין העירוני שברחובות, לצד לוניה אשתו שנפטרה בתאריך 9.12.2004.

חלק ב' - סבא בצבא הפולני

עם פריצת מלחמת העולם השניה ב-1 לספטמבר 1939 ,כשסבי היה בשנה הראשונה ללימודי המשפטים נאלץ להפסיק את הלימודים עקב פריצת המלחמה שבעקבותיה פתחה גרמניה הנאצית במתקפה ופלשה לפולין. כל היהודים כולל סבי אשר גר בקראקוב שבפולין ברחו יחד עם הפולנים לגבול המזרחי ומשם לחבל סיביר שברוסיה. הצבא הרוסי עזר לפולנים להקים צבא פולני בכדי לסייע במלחמה נגד גרמניה, בראש הצבא הפולני מונה אנדרס למפקד הצבא הפולני שאימן את כל החיילים והפך אותם לצבא מסודר שיוכל להלחם בגרמנים, תפקידו היה להלחם בחזית האיטלקית ולאחר מספר חודשים יצא הצבא דרך המזרח התיכון לכיוון איטליה. הצבא גייס מיליון וחצי לוחמים פולנים שמתוכם 130 אלף יהודים וביניהם סבי מיכאל (שמו בפולין היה מרצלי) שהתנדב לצבא בכדי להשתחרר ממחנה הכפייה ששמו היה גולאג.
גולאג היה מחנה עבודה לפושעים מכל הסוגים כולל יריבים פוליטים, וכל מי שהתנגד למשטר הסובייטי ובתוכם גם היהודים שברחו מפולין, מהשואה הנאצית, כל האסירים בגולאג נקראו זקה(ברוסית: זקלוצ'וניי). סבי חי חיים מאוד קשים בגולאג והוא חיפש כל דרך בכדי לצאת משם וכאשר הודיעו לו שהוא יכול להתגיס לצבא הפולני, הוא לא היסס לרגע והתגיס מיד.

סבי, כמו הרבה יהודים אשר לא נלחמו בחייהם תחת המפקד אנדרס עברו אימונים של מספר חודשים רבים שכללו ירי, אימוני כושר והתגוננות. הצבא הפולני, שאיבד מאות אלפים חיילים לא רצה להציב בחזית הלחימה את החיילים הנותרים בכדי שהם יוכלו להגן על פולין לאחר סיום המלחמה. מערכת היחסים בין רוסיה לפולין הוחמרה ולכן הוסכם שצבא אנדרס שסבי שירת בו, יעזוב לאיראן ולעיראק ואחר-כך לארץ ישראל. יחד עם הצבא יצאו למעלה מ100 אלף אזרחים וביניהם ילדים יהודים ויתומים רבים(ילדי טהרן) שהוברחו לארץ, 4,000 חיילים יהודים-פולנים שהגיעו במסגרת צבא אנדרס נשארו בארץ ישראל ומתוכם 2,000 חיילים התגיסו לצבא הבריטי. סבי היה בין המגויסים לצבא הבריטי וכך הוא לא נאלץ לצאת ולהלחם בחזית האיטלקית שבצפון איטליה. אחד החיילים שסבא היה איתו במחנה הכפייה היה מנחם בגין שהפך ב1977 לראש ממשלת ישראל ויחד איתו הוא וכל החיילים היהודים ידעו שדרך הגיוס לצבא הפולני הם יוכלו להגיע לארץ ישראל(פלסטינה) שזו הייתה מטרתם הסופית לאחר שידעו שכל משפחתם נספתה בשואה. סבי העדיף להתגיס לצבא הפולני כמו רבים מהיהודים שהיו איתו במחנה העבודה, עקב התנאים הקשים והמחסור במזון במחנה. סבא אשר היה נשוי לסבתי לוניה שברחה איתו לחבל סיביר נאלצה בעקבות החלטה של מפקד הצבא הפולני אנדרס, לא לאפשר לכל החיילים היהודים לקחת איתם את הנשים שלהם ואת הילדים שלהם ולכן הם נאלצו להפרד פרידה קשה שלא ידעו מתי הם יוכלו להפגש יותר בעתיד. סבתא רבא שלי לוניה יחד עם מאות נשים וילדים שפונו מרוסיה אל טהרן אשר הייתה בשליטת בריטניה נאלצו להפרד מכל המשפחות שלהם ולעזוב למקום לא נודע, במשך חצי שנה לא היה כל קשר בין סבא לסבתא. סבא בדרכו יחד עם הצבא הפולני שמטרתו הייתה להלחם באיטליה, לא יכול היה לעבור דרך עיראק וטורקיה שסירבו לאפשר לצבא הפולני לעבור בשטחם אז הם נאלצו להפליג בים דרך הודו לפורט סעיד שבמצריים, ההפלגה נמשכה כשבועיים וכאשר הגיע סבי עם כל הלוחמים לפורט סעיד הם עלו על רכבת בדרכם לארץ ישראל בתאריך 14.5.1942. בקרבות של צבא פולין נהרגו 30 אלף לוחמים יהודים, 180 לוחמים קיבלו עיטורי מלחמה על גבורתם ואומץ ליבם בקרבות.

חלק ג' - העליה וההשתלבות בארץ

בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השניה, גרמניה הנאצית כבשה את פולין וכל הגברים היהודים נאלצו לברוח לגבול המזרחי לכיוון רוסיה. סבי ברח יחד עם אשתו לוניה שהתחתן איתה ימים ספורים לפני הבריחה לכיוון העיר סיביר שברוסיה. שם הם עבדו במחנה עבודה בתנאים קשים, רעב וקור מקפיא אך מטרתם הייתה בסופו של דבר להגיע בכל מחיר לארץ ישראל. לצורך כך סבי מיכאל העדיף להתגיס לצבא הפולני שמטרתו הייתה להגיע דרך ארץ ישראל אל הלחימה בגבול האיטלקי. סבי עם הצבא הפולני ו4,000 לוחמים יהודים שהתנדבו להלחם עם הצבא הפולני, יצאו בספינות דרך הים ההודי עקב סירובם של עיראק וטורקיה לאפשר מעבר בשטחם. סבא שלא היה בקשר עם סבתא מספר חודשים חשש מאוד שהצבא הפולני ימשיך לשטח הלחימה באיטליה ואם זה יקרה, יכול להיות שהוא לא יפגוש יותר את סבתא לוניה שבתקופה הזאת הוא לא ידע היכן היא נמצאת ולא היה לו כל קשר איתה. סבא התייעץ עם המון לוחמים יהודים בצבא הפולני בנוגע להמשך השירות הצבאי והודיע להם שבכל מקרה מטרתו להגיע לארץ ישראל. ההפלגה הייתה בתנאים קשים, יש לציין שמדובר בתקופת מלחמת העלם השנייה. סבי הרגיש מנותק מכל משפחתו והכי חשוב לו היה לדעת מה עלה בגורלם. לקראת סוף המסע הספינה הגיעה למפרץ פורט סעיד שבמצריים ומשם סבי עלה על רכבת לארץ ישראל והגיע בתאריך 14.5.1942, סבא מאוד התרגש כאשר נודע לו שהרכבת לוקחת אותו לארץ ישראל ושאולי סוף סוף הוא יוכל לפגוש את אשתו לוניה, היחידה שנותרה לו בחיים עקב זה שכל משפחתו נספו בשואה על-ידי הגרמנים בשנים 1941-1942. כאשר סבי הגיע ארצה הוא התקבל על ידי ממשלת פלסטינה(ארץ ישראל) למחלקת העליה וההגירה וניתנה לו תעודת עולה, אך שמו הוחלף בארץ ממרצלי נלקן למיכאל פעמוני, הוא הגיע ארצה ללא אשתו לוניה שנאלצה לצאת מרוסיה ולעבור לטהרן למקום עם מזג אוויר חם יותר שכוונתה הייתה להפגש עם סבא מיכאל בארץ ישראל. סבא המתין לשמוע מתי כל היהודים שברחו לטהרן יגיעו לישראל ובאמצע 1942 הגיעה סבתא לוניה לארץ ישראל יחד עם המון יהודים שעלו מטהרן, המפגש בארץ בין סבא לסבתא, לאחר הפרידה הארוכה היה מאוד מרגש. יחד הם עברו להתגורר בישוב מעלה החמישה שנוסד בשנת 1938 כחלק מישובי חומה ומגדל שבנו אותו עולים שעלו מפולין, שנמצא על הדרך לירושלים, שם נולדה להם הבת הבכורה הראשונה ששמה רותי שהיא סבתי מצד אימי. סבתי נולדה בבית החולים הר הצופים בירושלים, לאחר שנתיים סבא וסבתא עברו להתגורר בעיר רחובות, שם הם בנו את ביתם הראשון ברחוב הרצל, פינת חיים ויצמן בבית קטן ושם נולדה ביתם השניה ששמה ורדה. סבא וסבתא היו עדים להכרזת העצמאות של מדינת ישראל בתל-אביב ביום שיש, ה' באייר התש''ח ב14 במאי 1948, ביום הזה הסתיים המנדט הבריטי וכל צבאות הרב המקיפים את מדינת ישראל עלולים לפלוש לארץ, צה''ל(צבא הגנה לישראל) הוקם ב26 במאי 1948, סבי מיד גויס לצבא בכדי להלחם ולהגן על המדינה. סבא היה חלק מכוח בחטיבת יפתח שפתח בפעולה ששמה ''מבצע דני'', במהלך מבצע זה נכבשה העיר לוד וסבא מתאר את הכיבוש המהיר שערך 47 דקות בלבד. כאשר סבא נכנס עם הכוח הצבאי לאחד הבתים בעיר לוד הוא ראה שולחן ועליו קפה שהוגש לפני כחצי שעה שעדיין חם ומשם המשיך לכיבוש העיר רמלה. סבא כחייל הרגיש שהוא תורם המון להקמת מדינת ישראל. הלחימה ברמלה ובלוד נמשכה כעשרה ימים ולאחר מכן סבא חזר אל ביתו בעיר רחובות. לסבא וסבתא היו הרבה חברים ברחובות שאהבו להפגש ולדבר על כל מה שקרה להם בפולין, ברוסיה ועל המשפחות שלהם שנספו בשואה, עם הזמן הקימו להם את ''הפרלמנט של רחובות'' מתחת לבית, ב''קפה פינתי''. בפרלמנט דיברו על פוליטיקה, כלכלה, על המלחמות בארץ
ישראל, הניצחון של צה''ל במלחמת ששת הימים, על המפלגות בארץ וכו'. סבא הפגין והתעניין בכל מה שקורה בארץ כי היה אכפת לו שתיהיה לנו מדינה ללא מלחמות ושאף אחד לא ינסה לגרש אותנו מארץ ישראל כמו שגירשו אותו מפולין. בארץ ישראל סבא הכיר המון חברים שיחד איתו הקימו להם משפחות חדשות, בנו את ביתם ברחובות והנושא המשותף של כולם היה האובדן בשואה של משפחותיהם, כל יום זיכרון לשואה ולגבורה היה יום שקשה לסבי ולסבתי להזכר בהורים, באחים ובאחיות שהושמדו על ידי הגרמנים בשואה. סבא החל ללמוד את מקצוע מכונאות הרכב שהיה קרוב לליבו ובתאריך 1.7.1960 בעיר תל-אביב הוסמך על ידי הנהלת איגוד המוסכים בישראל והוא קיבל תעודת אומן מספר 867 בענף מכונאות הרכב ואיתה התואר תכנאי לאוטו-מובילים. מיד לאחר מכן סבא הקים מוסך פרטי ששמו היה ''הסרן'' ברחוב נחושתן באזור התעשייה של העיר רחובות ושם הוא ניהל את המוסך יחד עם הפועלים כ30 שנה. בתאריך 12.1.1966 בבית החולים ''קפלן'' ברחובות נולדה הנכדה הראשונה של סבי וסבתי ששמה אורנה שהיא אימי.

חלק ד' - 70 שנות זוגיות לסבא וסבתא רבא

בשנת 1929 כשסבי היה בן 16 הוא עזב את וינה, עיר הולדתו יחד עם משפחתו ועבר להתגורר בקראקוב שבפולין. שם, במהלך לימודיו בבית ספר לרפואה הוא הכיר את סבתא רבא שלי לוניה מבית משפחת פצנובר(Pazanover).
סבא היה בחור בן 22 עם עיניים כחולות, גבה קומה ויפה תואר. המפגש החל במהלך הלימודים בשנת 1935 כשסבתא לוניה הייתה בת 16 וסבא היה בן 22, הם מיד אהבו אחד את השני, אהבו ללכת יחד לבית הספר ונצלו כל רגע מזמנם הפנוי להיות ביחד. במהלך כל תקופת הלימודים הכירו חברים משותפים ויחד איתם יצאו לצפייה בתיאטרון, בתי קולנוע ואפילו למסיבות, אך יותר מכל סבא אהב לחתור בקיאקים ומדי פעם חתרו הוא וסבתא בנהרות שבפולין. סבתא מאוד אהבה החלקה על הקרח וסבא אהב כל דבר שקשור לספורט אתגרי. בתקופת החורף נהגו לצאת יחד לטיול סקי בעיירה המושלגת ''זאקופנה (Zakopane)''. לסבא וסבתא היו חיים מושלמים, סבא תכנן להיות רופא, להקים משפחה בפולין, אך ב-1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה וכל החלומות של סבא וסבתא התנפצו ומאותו רגע הם היו במרדף ובריחה לצורך הישרדות בלבד. ההורים של סבא וסבתא בהתיעצות מלאה איתם המליצו להם לברוח לגבול הרוסי, לצורך כך הוחלט בכל המשפחה לחתן אותם בחתונה מהירה בבית של סבתא בתאריך 5.9.1939 - כ''ג לחודש חשוון. החתונה הייתה מאוד צנועה בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד, ע''י הרב המקומי, החתונה הייתה כדת משה וישראל ותוך מספר ימים בעצב רב נפרדו סבא וסבתא מכל בני משפחתם ומאז לא ראו אותם. סבא וסבתא ברחו דרך הגבול המזרחי לחבל סיביר יחד עם אלפי יהודים, כאן החלו הקשיים שכללו רעב, קור מקפיא של 30 מעלות מתחת לאפס ומחלות טיפוס ומעיים, אך סבא וסבתא לא נפרדו לרגע אחד מהשני, הם תכננו להגיע לארץ ישראל בכל דרך אפשרית בכדי להתרחק מהאויב הגרמני והכי חשוב להקים בית ומשפחה בארץ ישראל, לצורך כך סבא נאלץ להתגיס לצבא הפולני בסוף שנת 1941 ואיתו הגיע לארץ ישראל בתאריך 14.5.1942 (סיפור העליה בחלק ג), סבתא לא הורשתה להגיע לישראל אך היא חיפשה כל דרך עקיפה להגיע לארץ ישראל והדרך המהירה ביותר הייתה היא דרך טהרן. חצי שנה לאחר פרידתם נפגשו סבא וסבתא לראשונה במקרה כאשר קבוצת עולים הגיע מטהרן דרך הגבול המזרחי של ארץ ישראל ונודע לסבא שבין העולים נמצאים נשים של חיילים פולנים יהודים שבמקור היו בחבל סיביר, המפגש היה מאוד מרגש. מיד לאחר מכן סבא וסבתא שהבטיחו לעצמם להקים בית בארץ ישראל עברו להתגורר בישוב ''מעלה החמישה'' שעל הדרך לירושלים. בישוב זה הם הרגישו מאוד בנוח כי כל בני הישוב היו יהודים שעלו מפולין בדיוק כמוהם, שם לראשונה הם למדו את השפה העברית באולפן מיוחד לעולים חדשים. בישוב זה נולדה הבת הבכורה שקראו לה רותי, היא נולדה בתאריך 26.4.1943 ביום השביעי לחג הפסח. סבא וסבתא רצו לעבור לבית גדול יותר והחליטו לעבור לגור בעיר והבחירה הייתה בעיר ''רחובות'', בעיר זו נולדה הבת השניה ששמה ורדה שנולדה בתאריך 16.4.1947. כאן סוף סוף התגשמו החלומות של סבא וסבתא על הקמת בית בארץ ישראל, הקמת משפחה ושני ילדים. סבא וסבתא התחילו לחגוג כל שנה את ימי ההולדת של הילדים, ימי הנישואין אך יותר מכל היה קשה להם בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ביום זה הם התאבלו על משפחותיהם ועל הוריהם שנספו בשואה, אך תמיד הם ידעו להיות חזקים ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים. סבא וסבתא תמיד חיו בצל השואה והעריכו את החיים והקנו לילדיהם ערכים של סבלנות כלפי הזולת. במיוחד, סבתא תמיד עזרה לאנשים נזקקים מבלי לקבל שום תמורה, תמיד דאגה שעל השולחן יהיו מאכלים פולניים שהזכירו לה את בית אבא ואמא. יחד הם עברו 70 שנות זוגיות וערכים אלו הועברו גם לנכדיהם. סבא וסבתא זכו לשני נינים שנולדו מהנכדה הבכורה אורנה שהיא אימי ושמם: ירדן, הבכורה(כיום בת 19) ואני (עמית, כיום בן 12 וחצי). סבא וסבתא התארכו באופן קבוע בביתי בימי חגים ושבתות ותמיד סיפרו לנו סיפורי עבר ומעשיות על התקופה שבה הם הכירו ואת כל התלאות אשר עברו מרגע שנפרדו ממשפחותיהם ועד היום הזה. לא הרבה זכו ל-70 שנות זוגיות מופלאה שכזו, אהבת נפש כגוף אחד.