יום רביעי, 11 בפברואר 2009

חלק ד' - 70 שנות זוגיות לסבא וסבתא רבא

בשנת 1929 כשסבי היה בן 16 הוא עזב את וינה, עיר הולדתו יחד עם משפחתו ועבר להתגורר בקראקוב שבפולין. שם, במהלך לימודיו בבית ספר לרפואה הוא הכיר את סבתא רבא שלי לוניה מבית משפחת פצנובר(Pazanover).
סבא היה בחור בן 22 עם עיניים כחולות, גבה קומה ויפה תואר. המפגש החל במהלך הלימודים בשנת 1935 כשסבתא לוניה הייתה בת 16 וסבא היה בן 22, הם מיד אהבו אחד את השני, אהבו ללכת יחד לבית הספר ונצלו כל רגע מזמנם הפנוי להיות ביחד. במהלך כל תקופת הלימודים הכירו חברים משותפים ויחד איתם יצאו לצפייה בתיאטרון, בתי קולנוע ואפילו למסיבות, אך יותר מכל סבא אהב לחתור בקיאקים ומדי פעם חתרו הוא וסבתא בנהרות שבפולין. סבתא מאוד אהבה החלקה על הקרח וסבא אהב כל דבר שקשור לספורט אתגרי. בתקופת החורף נהגו לצאת יחד לטיול סקי בעיירה המושלגת ''זאקופנה (Zakopane)''. לסבא וסבתא היו חיים מושלמים, סבא תכנן להיות רופא, להקים משפחה בפולין, אך ב-1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה וכל החלומות של סבא וסבתא התנפצו ומאותו רגע הם היו במרדף ובריחה לצורך הישרדות בלבד. ההורים של סבא וסבתא בהתיעצות מלאה איתם המליצו להם לברוח לגבול הרוסי, לצורך כך הוחלט בכל המשפחה לחתן אותם בחתונה מהירה בבית של סבתא בתאריך 5.9.1939 - כ''ג לחודש חשוון. החתונה הייתה מאוד צנועה בנוכחות בני המשפחה הקרובים בלבד, ע''י הרב המקומי, החתונה הייתה כדת משה וישראל ותוך מספר ימים בעצב רב נפרדו סבא וסבתא מכל בני משפחתם ומאז לא ראו אותם. סבא וסבתא ברחו דרך הגבול המזרחי לחבל סיביר יחד עם אלפי יהודים, כאן החלו הקשיים שכללו רעב, קור מקפיא של 30 מעלות מתחת לאפס ומחלות טיפוס ומעיים, אך סבא וסבתא לא נפרדו לרגע אחד מהשני, הם תכננו להגיע לארץ ישראל בכל דרך אפשרית בכדי להתרחק מהאויב הגרמני והכי חשוב להקים בית ומשפחה בארץ ישראל, לצורך כך סבא נאלץ להתגיס לצבא הפולני בסוף שנת 1941 ואיתו הגיע לארץ ישראל בתאריך 14.5.1942 (סיפור העליה בחלק ג), סבתא לא הורשתה להגיע לישראל אך היא חיפשה כל דרך עקיפה להגיע לארץ ישראל והדרך המהירה ביותר הייתה היא דרך טהרן. חצי שנה לאחר פרידתם נפגשו סבא וסבתא לראשונה במקרה כאשר קבוצת עולים הגיע מטהרן דרך הגבול המזרחי של ארץ ישראל ונודע לסבא שבין העולים נמצאים נשים של חיילים פולנים יהודים שבמקור היו בחבל סיביר, המפגש היה מאוד מרגש. מיד לאחר מכן סבא וסבתא שהבטיחו לעצמם להקים בית בארץ ישראל עברו להתגורר בישוב ''מעלה החמישה'' שעל הדרך לירושלים. בישוב זה הם הרגישו מאוד בנוח כי כל בני הישוב היו יהודים שעלו מפולין בדיוק כמוהם, שם לראשונה הם למדו את השפה העברית באולפן מיוחד לעולים חדשים. בישוב זה נולדה הבת הבכורה שקראו לה רותי, היא נולדה בתאריך 26.4.1943 ביום השביעי לחג הפסח. סבא וסבתא רצו לעבור לבית גדול יותר והחליטו לעבור לגור בעיר והבחירה הייתה בעיר ''רחובות'', בעיר זו נולדה הבת השניה ששמה ורדה שנולדה בתאריך 16.4.1947. כאן סוף סוף התגשמו החלומות של סבא וסבתא על הקמת בית בארץ ישראל, הקמת משפחה ושני ילדים. סבא וסבתא התחילו לחגוג כל שנה את ימי ההולדת של הילדים, ימי הנישואין אך יותר מכל היה קשה להם בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ביום זה הם התאבלו על משפחותיהם ועל הוריהם שנספו בשואה, אך תמיד הם ידעו להיות חזקים ולהמשיך את החיים בשביל הדורות הבאים. סבא וסבתא תמיד חיו בצל השואה והעריכו את החיים והקנו לילדיהם ערכים של סבלנות כלפי הזולת. במיוחד, סבתא תמיד עזרה לאנשים נזקקים מבלי לקבל שום תמורה, תמיד דאגה שעל השולחן יהיו מאכלים פולניים שהזכירו לה את בית אבא ואמא. יחד הם עברו 70 שנות זוגיות וערכים אלו הועברו גם לנכדיהם. סבא וסבתא זכו לשני נינים שנולדו מהנכדה הבכורה אורנה שהיא אימי ושמם: ירדן, הבכורה(כיום בת 19) ואני (עמית, כיום בן 12 וחצי). סבא וסבתא התארכו באופן קבוע בביתי בימי חגים ושבתות ותמיד סיפרו לנו סיפורי עבר ומעשיות על התקופה שבה הם הכירו ואת כל התלאות אשר עברו מרגע שנפרדו ממשפחותיהם ועד היום הזה. לא הרבה זכו ל-70 שנות זוגיות מופלאה שכזו, אהבת נפש כגוף אחד.

אין תגובות:

פרסום תגובה